דפי הנצחה

יוכבד תשבי (שפיגל) ז"ל



נולדה בי"ט באלול תרס"ד - 20.08.1904

נפטרה בי באלול תשכ"ז - 15.09.1967



בחודש אלול טמנו את יוכבד באדמה שכמוה היתה קשה, יבשה, סדוקה, מיוסרת, כואבת ומצפה.
חלוצה היתה יוכבד לפני המחנה. עוזבת בית חם ומקום עבודה קבוע ומכניס. מכינה את עצמה לעבודת החקלאות "כי כך דרשה מאיתנו הארץ". למדה וידעה עברית על בוריה, וכחובבת ספרות עברית הקימה בקבוצה הצעירה את הספרייה הראשונה. לא קלים החיים בקבוצה. עוני, מחלות ודאגה לבית באירופה.
מבחינה חברתית, השוויון, שהיה אבן פינה של הקבוצה, לא נשמר כפי שיוכבד קיוותה, המציאות המתחדשת מול עיניה היתה קשה וכואבת. החינוך הקיבוצי היה עבורה ערך-על, אך חוסר המעורבות בקביעת גורל הילדים הפריע, לא נוצר הקשר שקיוותה לו: "חשתי שהפקיעו את הילדים ממני"...
יוכבד היתה גאה בביתה. יחד עם משה בנתה משפחה גרעינית, וביחד שימשו עוגן לחלקי משפחתה שהגיעו ארצה מהגולה. בית תשבי המה תמיד מנספחים: ילדי חוץ, חברים בודדים, בנות גרעינים וילדי חברים. יוכבד התמסרה במיוחד לפליטי השואה.
הדאגה לזולת היתה עבור יוכבד בסיס הבניין שנקרא "קבוצה". חיי הדת, יחס לחריג ולחולה, כיבוד הזקן, חסד של אמת - כל אלה הצדיקו בעיניה את החיים בקיבוץ. בסוף ימיה אמרה: אהבתי את הנוף הפשוט, פיסת תכלת מבצבצת בין חולות, הרי יהודה באופק, שדירת הברושים כשהרוח מתפללת ביניהם, ילדים וממטרות סובבים בדשא, ריח החלות הטריות בימי שישי, וחדר האוכל לבוש לבן בלילות שבת וחג... על כל אלה לא הייתי מוותרת, כולם היו עבורי שלמות אחת, וחיי ביבנה לא היו לריק.